אנושיות מרפאת

קורים בי דברים שאני עוד לא יודעת איך לשים במילים, בתקופה הזו.
הרבה השלה. של מן מתח, שכל הזמן החזיק בצורה סמויה אבל חזקה מאוד, את איך כדאי להיות ולהצליח ולהיראות ולהיתפס. ושאם לא, אז וואי וואי.
היה לילה אחד, בתוך מנהרה של חולי, שהתעוררתי בו לכמה שעות, לטריפ של הרפיה צלולה מכל זה.
היה אפשר פתאום לראות את ההחזקה הזאת, איך היא פעלה שם בשקט-רועש-מאוד מתחת להכל,
והיה אפשר להרגיש, הנה, ככה זה כשזה בלי.
כאילו נכבה איזה מקרר.
היה אפשר להרגיש, שבאמת הכל בסדר; שגם אם כל מה שמוחזק יוטח על הרצפה, ייעזב ויתפזר, אנחנו נסתדר בסדר גמור גם בלעדיו.

וראיתי, בלילה הזה, שזה חלק מהשינוי שאני מבקשת בעשיה שלי בתקופה הזו.
שגם כשאני פוגשת אנשים, בליווי תהליכים שלהם,
אני רוצה לבוא ככה. אמנם בתפקיד, אבל בלי להחזיק את מה שבאמת לא צריך. בלי להתאמץ להיות משהו שאני לא באמת.
כנראה שבכל תקופה אפשר להשיל עוד קצת.
כי אפילו שזה לא רעיון חדש, החיים לרוב איטיים יותר מקצב של רעיונות.

וזה לא תהליך קל. יש סיבה שההחזקות מחזיקות דברים - יש איזה בושה כרונית כזו שלדעתי מנהלת הרבה מאיתנו; להמשיך לתחזק - כמעט בכל מחיר - את הדבר הזה שלמדתי להיות טוב בו, או אפילו חצי טוב בו, כי אחרת.. ה’ ישמור ויציל, אחרת מי אני בכלל.
בכל מקרה, ראיתי שככה אני רוצה. שזה הריפוי הכי גדול, שממנו אפשר לדבר על ריפוי בכלל. אם אפשר באמת לבוא ולפגוש, את העולם, כשאני בלי הציפויים האלה, כשאני נותנת לי אישור אמיתי להופיע ככה, אז שם מתחילה אהבה עצמית. ואהבה בכלל.
ואם זה מה שאני מאחלת, ברמה הכי שלמה שיש, לכל אחד שיבוא אלי לתהליך,
אז ברור שככה אני רוצה לפגוש. בלי להחזיק תדמית ודיסטנס מיותרים. המינימום שאפשר, לפחות. אחרת איזה מודלינג אני מביאה?

והגיעו אלי המילים - אנושיות מרפאת.
רק בבוקר, כבר חשבתי על זה שהן מוכרות לי מפעם, מהגישה של שי אור, הורות כמעשה ניסים.
אז אמנם הן לא היו איזו התגלות מקורית שלי אישית,
אבל הן כל כך באו לי בול. זה הכיוון. מעבר לכל הכלים, שיהיו או שלא יהיו. זה הדבר.