מה זה צל
אז מה זה צל?
זה כאילו שהפקדנו כמה וכמה פיסות מהלב, מהשלמות האנושית שלנו, בידי אנשים אחרים.
את אלו שלא ידענו להכיל,
השארנו בבית של אנשים אחרים, כמו לשכוח אצלם את הצעיף ההוא או את קופסת האוכל ההיא.
ובחרנו דווקא באלה שאנחנו הכי סולדים מהם, הכי דוחים אותם, כועסים עליהם, או מעריצים אותם מדי.
השארנו את זה - הנה, קחו - ביי. וכמעט שכחנו שזה שם.
ידענו ששם אפשר. שאפילו אם נשכח לגמרי, הפקדון יישאר שם. שהאנשים האלה, עבורם זה חשוב מספיק לא לוותר על אותם חלקים. ששם זה יישאר בטוח.
הם אלה שקשה לנו פשוט לדפוק להם בדלת, מרצון, ולהגיד - היי, סליחה, יש מצב שהשארתי כאן חלק שלי, ממש מזמן?
הם גם כאלה, הרבה פעמים, שלא תמיד ישושו לפתוח לנו את הדלת, ולהיזכר שגם אצלנו נשכח איזה דבר-מה ששייך להם. ולרצות לאסוף אותו בחזרה.
ולכן, התזכורות האלה לרוב יגיעו כחוויה לא נעימה, שתעורר את הפיכסה שאנחנו חשים כלפי אותם חלקים, את הפחד, הזעם או הבוז, את הרצון למחוק אותם מעל פני האדמה.
צל, זה להשאיר את הגאווה הטובה והבריאה שלי, למשל, אצל מי שאני שופטת כשחצנים או חיים בסרט.
זה לא לשים לב שהשארתי חמלה וכנות עמוקות, ואולי אומץ נדיר, אצל מי שנראים לי פתאטיים להביך.
זה לא לאסוף כבר שנים את האפשרות לגדול באחריות שלי, אולי, מהבית של איזו דמות אפורה, מסודרת ומתוייקת עד עפר.
וזה לרוב יעצבן, יעלה שיפוט או יעורר קנאה, אבל תמיד מתחת, מתחת לשיפוט, יהיה שם געגוע. געגוע לחלק הזה בי, שלא נתתי לי להיות.
מתחת לזה, נגלה בדרך כלל תחושה של ‘זה לא פייר’. שהם כן ואני לא.
געגוע, כי גם אם שכחתי איך לקרוא לזה בשם, אני יודעת שיש שם עוד חלק, ששייך לי.
זה כמעט כמו לבקש טובה, מאנשים אחרים, שייקחו ממני זמנית חלקים שלי, שנראה לי שהם לא ‘אני’, ששכחתי את הטוב שבהם, שנבהלתי מהאפשרות ליפול לבורות שלהם.
כמו ילדים פנימיים שמרוב ריבים, שלחתי לאיזו פנימייה. רק בלי לשים לב.
נתתי אותם למי שהסכימו להתהלך איתם, להזכיר לי, כל פעם מחדש, שזה שם. שיש בעולם גם את זה. וגם בי. שהקיום שלי רחב ועשיר יותר, מהדמות הבטוחה שגיבשתי, שאני עוטה ברוב הזמן.
לעשות עבודה עם הצל, זה לעשות סיבוב-סוכות אצל חברים ישנים, ולאסוף את החלקים בחזרה. אחד אחד.
ועד שלא אעשה זאת, האדם הזה ימשיך לחרפן את דעתי, כי אמשיך להפקיד אצלו את החלק הזה. להשאיר אותו רק שם. הוא יהיה חייב, ללחוץ אצלי על אותו כפתור, אותה תזכורת. עד שלא אעשה זאת, אמשיך לדמות לעצמי שזה רק אצלו. שהוא כזה, ואני לא. עד שלא אאיר את הצל בפנס, אפספס מהאור שלי. ומהאפשרות לאהוב את זה אצל אחרים.