רווחים פנימיים בתחושת קורבנות

(נכתב ב-2018)

לפני שנה הרגשתי שאני רוצה למות.
לא *רציתי* ממש - אבל פגשתי שוב ושוב את התחושה הכל כך כבדה וחונקת הזו בגוף, את השחור הכואב הזה, את חוסר חשק המוחלט להיות כאן.
עם ידיעה מסויימת שזה בטח רק שלב, ובטח ישתנה, אבל לא יכולתי שלא להודות בזה - זה חזק, וזה כאן, וזה לא עוד מצב רוח רע. זו נקודת קצה.
ויש הרבה מה שאפשר לכתוב על זה, ועל הדרך שעברתי מאז,
אבל היום אציין כאן משהו אחד.
משהו חשוב.

משיחותיי עם אנשים באותו זמן, שמתי לב לקורלציה גבוהה מאוד בין אומללות של אנשים, לבין חוסר האונים שהם חשים מול העולם.
ככל שאדם האשים יותר את מצבו, את הנסיבות והסובבים, ואם הם והם וכך וכך היו אחרת… ולמה הם לא… ככל שכך, הוא היה עמוק יותר בבור.
ממש מן מתכון, לשקיעה עמוקה יותר בתוך הקושי.
וזה העיר אותי, עוד יותר מקודם,
להבחין במצב הזה, שנקרא ‘קורבנות’ (וקשור במידה רבה גם ל-״מיקוד שליטה חיצוני״).
להבחין מתי אני שם, ומתי אני יכולה לשחרר את עצמי מהכלא הזה.

זה העיר אותי לראות שתפיסת החיים שלנו יכולה להשתנות מאוד, לא רק מהנסיבות עצמן, אלא מתפיסת הכח שלנו.
כמה כח נמצא אצלי, וכמה באמת אצל אחרים.
ומה זה נותן לי, בכנות, להאמין שהוא אצל אחרים.
זה נשמע קלישאה, אבל זה לא תמיד כל כך מובן מאליו, לראות את זה, ולוותר על העמדה הזו.

שמתי לב לכמה סיבות, ושתיים עיקריות בעיניי, להחזיק במצב הזה.

1- התקווה שבאמת יש מישהו גדול וחזק יותר בשבילי,
הורה אוהב אמיתי בעולם, שיתעורר ויציל אותי.
תחושה ילדית, שחשוב לנו לא לוותר עליה.

ואם לא מישהו אולטימטיבי כזה, אז לפחות לקבל את זה מדי פעם מאנשים. אתה חשוב, אכפת לנו ממך, בוא נעזור לך. תחושה שרצינו לקבל מאבא ואמא המושלמים, ונשארה הכמיהה אליה, ולהכרה אמיתית בילדים הראויים שאנחנו.

בא לנו שמישהו כבר ידאג להכל.
שהעולם יהיה ‘פייר’, שנהיה הילדים של העולם ונקבל מה שמגיע לנו. ואולי אם נמשיך להישאר בתחושה הזו, המישהו הזה פתאום ישמע אותנו וישנה הכל…
(וכן, זה באמת קול חשוב, כי הוא הקול שבסוף אנחנו שומעים אותו. אם הוא ויתר, ולא חי כמעט, זה לא יותר טוב).

2 - להצדיק את העצב.
אני ממשיכה לספר בראשי את הסיפור הקשה שלי, לשכנע מן קהל מדומיין שיאמינו לי, שזה באמת כל כך קשה ונורא. שלא ישפטו אותי.
שזה לא סתם, שקשה לי, וזה לא סתם, שלא הולך לי, או שאני לא רוצה לעשות דברים מסויימים.

והאמת היא, שזה נכון. זה באמת קשה ונורא.
אם אני מאמינה לי, אני שומעת על אמת את כל הווליום של זה… אז אני יכולה פחות להתעסק בלהצדיק.
משהו משתחרר, כשאני מרשה לעצמי ממש להרגיש, ונותנת אישור לכל מה שעצוב לי.
התחושה הפנימית של הצורך בסיפור, בלמצוא סיבות ולהוכיח בתוכי, מתחילה להתייתר, לנשור.
ושם, משהו משתנה.
אני פנויה למצוא כח להיטיב איתי, כי שמעתי היטב את העצב הזה.
שכבר לא צריך שאף אחד אחר יאשר לו כלום. שמעתי, והוא חשוב לי.

ועוד משהו על זה -
זוכרים, כשהיינו ילדות.ים? אם בכינו נורא, ממשהו, אם הגוף פשוט היה צריך לפרוק עצב, מיד היו שואלים - מה קרה?
ואם זה לא היה ממשהו ממש נורא, לא בטוח שהיו מתייחסים בכבוד והכלה לזה. אולי אפילו דורשים מאיתנו להפסיק, אולי גם מאיימים, או מעליבים. כי זה שטויות, ואין לנו סיבה.
כי זו היתה מכה כל כך קטנה. ואולי בכלל המכה עזרה לנו להוציא בכי על געגועים לאבא, או על יחס מהגננת היום? או משהו שפשוט חי בגוף, שהמוח לא יודע להסביר?..
אז למדנו להצדיק היטב את הסיבות שלנו. ואולי לקבל באמת מכה רצינית, כדי לקבל אהדה רצינית כמו שמגיע לנו.

וזה הפך לחתיכת טריק עצמי, שלא עוזר לנו כבר בכלום;
כי אנחנו צריכים לחפש סיבות, במקום להקשיב לילד הזה. לאפשר לו לבכות. אולי לחבק, אם הוא ירצה.

אז כך, צעד צעד, גם בצעדים קטנים מאוד, הכוחות נאספים מחדש. מתגלים מחדש. כשאנחנו מבינים שהתיישבנו על הכסא של התפקיד הזה, שיש לו רווחים מסויימים, ושבהתאמה, כך הנסיבות ממשיכות להתגלגל.
כשמבינים את זה, ובוחרים לפתוח דלת לראיה אחרת.

אני מאמינה שזה רלוונטי להרבה אנשים ומצבים, וממש לא רק למצבי קיצון.
גם למי שממש לא תופס את עצמו כקרבן או מסכן בדרך כלל.

אני מאמינה שבלא מעט סיטואציות בחיים, בלי לשים לב, אנחנו לובשים את התלבושת של זה שעשו לו עוול, שהיו לא בסדר איתו, שצריכים לראות אותו יותר ולתת לו יותר… ומפספסים כוחות.
העירנות הזו היא בשביל כולנו,
כי להיות מסכנים זה פשוט לא כיף.
ניסיתי.

ושוב, זה לא אומר להיות חזקים ולא פגיעים, בכלל לא. להפך. זה לתת את כל המקום האמיתי לאיך שאנחנו מרגישים, ולהחזיר קודם כל את תשומת הלב למקור שהכי בעדי ומועיל לי - אליי. ומשם, לאחרים קל יותר להצטרף. ובלי האשמה ומניפולציה, לראות אותי גם.

→ חזרה לבלוג